אי אפשר להתגרש מהגרוש. אפשר לנצח רק בשלום ולא במלחמה

הדר (47) מהרצליה, שהתגרשה לפני 20 שנה, חולקת איתנו את סיפורה ואת התובנות המרתקות שאספה במהלך השנים, לאחר שהתגרשה בטוב והמשיכה להיות בקשר טוב עם הגרוש עד היום. 

אין מנצח במלחמה. אפשר לנצח רק בשלום

אם נלך לסוף הסיפור, כאשר היום אני גרושה כבר 20 שנה, והילדה שלי כבר מבוגרת, הרי שהטיפ שלי הוא לסיים הכל בטוב ולהמשיך ולהיות בטוב עם הגרוש גם אחרי הגירושין. חשוב לדעתי לזכור שאין מנצח במלחמה. אפשר לנצח רק על ידי השגת שלום. לא ללבות דברים, לדעת איפה לוותר, להמשיך לכבד את הבנאדם. מי שחי ככה, החיים שלו הרבה יותר טובים.

אפשר להתגרש מבן הזוג, אבל אי אפשר להתגרש מהגרוש! ולכן, שלום גירושין חשוב יותר משלום בית! הגרוש יהיה איתכן כל החיים, כי הוא תמיד יהיה האבא של הילדים, והקשר איתו נמשך לעולם. לחיות בסכסוך עם הגרוש זה גיהנום.

הזוגיות שלנו היתה טובה, עד שנולדה לנו בת

בשנים הראשונות לנישואין שלנו היה לנו מאד טוב. אני חושבת שהכל השתנה שמאז שהבת שלנו נולדה. כל הבית נכנס ללחץ. היינו עסוקים בעבודה ובגידול של הילדה. הרגשתי שהקשר הולך ומתדרדר. כשהילדה היתה בת 3 הרגשתי שאנחנו מנהלים משק בית וכלל לא מקיימים שום קשר רגשי.

בשלב מסויים הוא החליט מבלי להתייעץ איתי לעבור ולעבוד בעבודה תובענית וגם לחזור לספסל הלימודים. בשל כך הוא בקושי היה בבית וזה יצר בינינו המון מתחים. כעסתי מאד. הרגשתי נטושה. כל העומס נפל עלי גם בסופי השבוע, כי הוא היה לומד גם בשבתות. זה יצר אצלי המון כעס עליו, שהוביל להמון ביקורת ותוקפנות כלפיו. הייתי משתלחת בו, מה שגרם לו להסתגר, ואני הייתי חווה אותו כאדיש. הבת שלנו שמעה את המריבות, וזה לא היה טוב.

היה לי הרבה כאב שהוא לא רואה אותי. הוא קיבל החלטה כל כך משמעותית (שהוא חשב שהיא לטובת הבית), וההחלטה הזו השפיעה על החיים שלי בצורה שלילית במיוחד, במיוחד שלא ראיתי סיבה לעבוד כל כך קשה בזמן שאנחנו מבוססים כלכלית ומגדלים ילדה קטנה.

בנוסף, הסקס והתשוקה בינינו לא היו חזקים מלכתחילה, ובתקופה הזו הם פסקו לגמרי. למעשה הרגשתי שאני גרושה בלי להיות גרושה. הרגשתי שאנחנו שני זרים שמגדלים ילד יחד וגרים באותו הבית. בתקופה הזו ממש התחלתי לבנות את חיי כגרושה. הלכתי לקורסים (כי אמרתי שאם הוא לא בבית, אז גם אני לא אהיה בבית). הייתי ממורמרת ומתוסכלת. יום אחד קלטתי שבכל שיחה עם חברתי הטובה אני רק מתלוננת עליו בלי בסוף…

 

מה עצר אותך כבר אז מלהתגרש?

מאד פחדתי להתגרש ומאד פחדתי להיות גרושה. זה שבר את כל מה שהיה לי בראש, זה היה ברור לי שאם התחתנו זה יהיה לנצח. לא הבנתי איך הדימוי הזה לא קורה. מבחינתי זה היה אובדן דרך. קיוויתי כל הזמן שאולי משהו ישתנה (והוא לא השתנה). פחדתי גם שזה יהיה מאד קשה לילדה, ושזה יפגע בה.

 

החוסר האדיר שהרגשתי הוביל אותי לבגידה

יום אחד פגשתי מישהו במקרה, ויצא שישבנו ושוחחנו שעות ופתאום הרגשתי ש"ואוו!! זה באמת יכול להיות כל כך כיף עם גבר?". עשיתי שיחה עם בן זוגי ואמרתי לו שאני לא יכולה להמשיך ככה, ואם זה ימשך ככה אני אבגוד. הוא לא ניסה לראות מה אני צריכה. הוא שתק.

עם הגבר שפגשתי הרגשתי שאני חוטפת גרזן בראש של מה אני יכולה לחוות לעומת איך החיים שלי נראים. המשכתי להפגש איתו בסתר. למרות שלא היה בינינו סקס מעולם, הרגשתי שאני מתאהבת בו. מצד אחד, פחדתי כמובן שבעלי יגלה, אבל מצד שני כנראה שכבר לא היה אכפת לי, כי הרגשתי נטושה. פתאום קלטתי שיכול להיות לי כזה חיבור עם גבר ולמה שאני אוותר על זה?

ואז בעלי ראה הודעה שקפצה לי בטלפון, וביקש שאפסיק להפגש איתו. הסכמתי לזה והרגשתי שאני בתקופה של אבל על כך שאיבדתי את המאהב שלי.

היום אני מבינה שהבגידה היא תוצאה של התנהלות לא נכונה. היו לי המון צרכים שלא תוקשרו ולא טופלו. היה לי צורך ברומנטיקה, אהבה ואינטימיות והם הוזנחו ולא קיבלו מענה. במקום לתקשר איתו ולומר שאני רוצה גם דברים אחרים בשביל הריגושים והרומנטיקה כעסתי. כיום אני חושבת שהפוליאמוריה היתה יכולה להתאים למקרה כמו שהיה לנו, אבל ברגע שהצרכים לא מנוהלים ולא מתוקשרים זה מתפוצץ.

אני מצטערת שבגדתי בו. זה היה לא לעניין. אבל אני מבינה מאיזה מקום זה בא. פחדתי להתגרש. לא היה לי את כלים לעשות את השינוי. עד היום הטראומה הזו נשארה בו. הוא לא שכח מזה ולדעתי גם לא סלח עד היום. זה כמובן לא היה טוב, גם לא עבורי.

הטיפול הזוגי הביא לי תובנות חשובות

בן זוגי הציע שנעבוד על הקשר שלנו ושנפתח דף חדש בעזרת טיפול זוגי, ואני הייתי במצב שלא יכולתי לומר לזה לא, אבל בתוכי בכלל לא רציתי להיות איתו. רציתי להיות עם המאהב.

היינו כמה חודשים בטיפול זוגי וההבנה שקיבלנו שם היתה שאנחנו צריכים להפרד. אני מאסתי בו ולו לא היתה את היכולת להבין את זה. אני זו שאמרתי שאני רוצה להתגרש, אבל בעיני זה היה ברור שזה הולך לקרות.

הטיפול שיקף לנו את המצב. ביטאנו שם דברים שלא יכולנו לבטא קודם אחד מול השני. המטפלת שאלה אותי בשיחה ביני ובינה "למה את נשארת איתו"? וזה אילץ אותי לחשוב. הוא היה אדם טוב, אבא טוב, לא מישהו שהייתי צריכה לברוח ממנו. אבל לא היה לי חיבור רגשי איתו ורציתי משהו אחר. הרגשתי שזה נגמר, אבל פחדתי מאד. המטפלת שאלה אותי אם אני חושבת שזה טוב להישאר רק בגלל פחד, וזה העמיק לי את המחשבות.

בן זוגי לא הרגיש ככה. הוא אהב אותי בדרכו, שבעיני היתה מאד עקומה. הוא לא היה מבטא רגשות רומנטיים, לא היה מתקשר איתי, היה מאד שקט והיה מדחיק הרבה. אבל הוא יזם את הטיפול הזוגי כי הוא מאד רצה להשאר ביחד.

הבנתי בטיפול שאני לא רוצה להיות איתו יותר. השיחה על הפרידה היתה בתוך חדר הטיפול ונבעה מהשאלות שנשאלנו בטיפול. "תשכנעו אותי שאתם רוצים להיות יחד" המטפלת אמרה, ואז עלה השיח על הפחדים. פחדתי שהגירושין יפגעו בילדה.

גירושין גורמים לפגיעה בילדים רק אם יהיה קרב בין ההורים

המטפלת הסבירה לנו שגירושין גורמים לפגיעה בילדים רק אם יהיה קרב בין ההורים. זה היה מבחינתי ידע מכונן. פתאום הבנתי שאני יכולה להתגרש מבלי שהילדה תפגע מאד. זה שינה לי את כל דרך המחשבה. בסופו של דבר הוא לא התנגד לגירושין. הוא הבין שזה כבר לא מתאים.

ואז הלכנו לגישור כדי להתגרש בצורה נכונה

הצעתי לו שנעשה את זה בגישור ומצאתי מגשרת של ויצו, שעלתה ממש מעט כסף. הגענו אליה יחד. זה היה תהליך מאד קצר כי עשינו חשיבה מוקדמת של איך לחלק את הדברים ומה לעשות. היינו אצלה ל 2-3 פגישות בלבד כי באנו מאד מוכנים. אפילו יצרתי איזשהו הסכם כזה בעצמי לפני שבאנו לשם וזה עזר לנו מאד להתגרש בצורה נכונה ומהירה.

הסתכלתי על המשאבים שלנו ורציתי שנחלק את זה בצורה הוגנת, בהתאם כמובן גם לחוק. מאד לא רציתי שזה יהיה חד צדדי או זה יהיה על חשבונו. לא דרשתי סכומים מקסימלים וביררתי איתו שהוא יעמוד בזה ושהוא יסתדר עם הסכומים. מהרגע שהחלטנו להתגרש ועד שהיה לנו שלד של הסכם עבר חודש. חודש לאחר מכן היינו בבית משפט לענייני משפחה שאישר את ההסכם. מאד לא רציתי שזה יהיה חד צדדי או זה יהיה על חשבונו.

מאד הערכתי את הגרוש שלי בכל התהליך של הגירושין. הוא חווה דחיה מאד גדולה שהוא אפילו לא דיבר עליה. למרות זאת הוא לא הפך להיות נוקם. הוא מיוזמתו אמר שהוא לא יספר שבגדתי בו לאף אחד במשפחה ובטח שלא לילדה, ואכן, הוא לא סיפר את זה לאף אחד עד היום!

עשינו הסכם פרידה שהיה תקף לשנה

הסכם הפרידה בינינו היה תקף לשנה, עם אופציה להאריך אותו להסכם קבע. זה איפשר לנו לחזור במידה והיינו רואים שאולי טעינו בגירושין. זה נתן לי תחושת בטחון, למקרה שנגלה שטעינו.

את הגירושין עצמם (ברבנות) עשינו שנה ומשהו לאחר אישור ההסכם בבית המשפט.

למרות שכבר היה בינינו הסכם גירושין, נאלצנו להמשיך ולגור יחד

היה ברור לשנינו שאני אשאר בבית. הוא אדם טוב ונוח. היתה לו תפיסה של לבוא לקראתי בזה, ולכן הוא אמר שהוא יעזוב את הבית. גם אני רציתי את זה ולא היה דיון בנושא. זה היה ברור. זה מה שהיה מקובל וזה גם מה שהחלטנו לעשות

יחד עם זאת, כיוון שהוא לא הצליח למצוא דירה, נשארנו לגור יחד. מצד אחד, ידעתי שהוא עושה מאמצים למצוא דירה, אבל מצד שני זה היה מצב מאד קשה. ידענו שאנחנו נפרדים, אבל הבת שלנו לא ידעה מכך כלום, ובכלל, מעט מאד אנשים ידעו על כך. מאד רציתי שיצא כבר מהבית, כי לא רציתי להיות איתו יותר ועדיין ישנו באותה המיטה. לא היתה לנו ברירה. ואז כשהוא מצא דירה, התאריך פינוי שלה היה רחוק, אז נשארנו לגור יחד לעוד חודשיים מתוחים. לא היתה ברירה.

קחו ייעוץ בתקופת הגירושין!

קיבלנו הדרכה מפסיכולוגית שעזרה לנו מאד לאורך כל הדרך. חשוב לי מאד לומר שלדעתי חשוב מאד לקבל ייעוץ בתהליך הזה! גם לגבי איך להפרד וגם לגבי איך לספר לילדים. הייעוץ הזה עזר לנו מאד!

ההודעה לבת שלנו על הגירושין היתה קשה ביותר

סיפרנו לילדה (שהיתה אז בת ארבע וחצי) רק ממש לפני שבן זוגי דאז עבר דירה. אני זוכרת את זה בתור יום קשה מאד. ישבנו איתה בסלון ואמרנו לה שאנחנו נפרדים ושאבא עובד לגור בבית אחר, ושיהיה לה שם חדר משלה. היא בכתה המון ושאלה המון שאלות. מאד כאב לי לראות את זה.

מה שכן, בחודשים שלאחר מכן, כשהיא ידעה שיש לה עוד בית ושהימים קבועים, היא היתה בסדר. שנה לאחר מכן ראינו שיש לה קצת קשיים וחרדות שקשורים לגירושין. דאגנו לטפל בה בעזרת מטפל וזה עזר מאד.

באותה השיחה בה בישרנו לה על הגירושין, בן זוגי שאל אותה אם היא רוצה לבוא ולראות את החדר שבדירה החדשה, והם הלכו לשם יחד והיו שם יחד כל הסופ"ש.

סופ"ש ראשון כגרושה

זה היה יום שחור כי פתאום הייתי לבד וגרושה. לא היו לי כמעט חברים, ועם המשפחה שלי הקשר אף פעם לא היה יותר מדי טוב. פתאום מצאתי את עצמי לבד בין 4 קירות. זה היה זעזוע מאד גדול כי עם כל זה שכבר לא היה בינינו טוב, היה עוד מישהו בבית ופתאום הוא לא היה. זה היה שוק. וזה היה עוד בסופ"ש, מה שגרם ליומיים רציפים של להיות לבד עם עצמי וגם לחשוב על הכאב שזה עשה לילדה שלי.

היו לי המון דאגות לגבי איך אהיה עכשיו לבד. חשבתי שככה ארגיש כל החיים: בודדה, עצובה, חסרת אונים.

במהלך הזמן אספתי תובנות חשובות בנושא גירושין

• גירושין זה תהליך מאד קשה וטראומתי, צריך לעשות אותו רק אחרי שבטוחים שמיצינו את כל האפשריות ושבאמת יש בינינו חוסר התאמה. חשוב לקחת ייעוץ מקצועי ולנסות לשפר את זה. בעיני זה מאד חשוב. אני חושבת שכדאי להתגרש רק כשיש וודאות גבוהה שאין התאמה וזה משהו שאפשר לקבל רק כשמקבלים ייעוץ.
• כנראה שבן זוגי דאז ואני אכן לא התאמנו זה לזו, אבל כנראה שגם היו בינינו הרבה בעיות בתקשורת, שיצרו את הכעסים והמתחים הרבים. לדעתי, חובה לכל זוג ללמוד תקשורת מקרבת! בין אם נשארים ובין אם נפרדים. אנשים לא יודעים לתקשר את עצמם והם עושים הרבה נזק גם לעצמם וגם לילדים. אני חושבת שזה היה יכול לעזור לנו. לדעתי תקשורת מקרבת היא כלי קריטי לחיים!
  בעזרת תקשורת מקרבת אפשר גם להפרד בטוב, ללא האשמות. אפשר לומר: אני כזו ואתה כזה. אנחנו שונים ואין בינינו התאמה, ואז להפרד בטוב.
• אני יודעת שהרבה אנשים חיים בסבל עם בני הזוג שלהם רק בגלל שהם פוחדים שהגירושין יהרסו את הילדים. זה לא נכון, אבל בתנאי חשוב: בתנאי שהפרידה תיעשה בכבוד ובתנאי שהילדים לא יהיו מעורבים בכך בכלל! לילד אסור להיחשף למלחמות בין ההורים, ובטח שלא לגירושין מכוערים שיכולים להתדרדר גם לתלונות במשטרה וכו'. לדעתי האישית אסור לזוג שלא טוב לו יחד, להשאר רק בגלל הילדים.
• כשנכנסים לתהליך שכזה חשוב לחשוב על הצד שני! להתעלות על עצמך! מערכת יחסים היא כמו זכוכית. אם היא נשברת אי אפשר להדביק את החתיכות. אם התגרשתם, זה לא אומר שאפשר לעשות הכל או לומר הכל לצד השני רק בגלל שאתם גרושים. זו טעות. אי אפשר באמת להתגרש כי יש לכם ילדים משותפים ולכן אסור בשום אופן לשבור את הכלים! אם זה קורה, זה יכול לגרום לגרושים להמשיך ולמרר זה לזו את החיים וגם למרר לילדים שלהם את החיים. אפשר להמנע מכל אלה בעזרת תקשורת מקרבת.

 

20 שנה של גירושין טובים

הגרוש שלי אדם מאד טוב, מאד נוח ומאד מכבד, גם בחיים המשותפים שלנו, גם בגירושין וגם לאחר מכן. הקשר שלנו כגרושים היה מאד נוח בגלל האופי של שנינו. אני חושבת שאני אדם מאד הוגן והשילוב של שנינו היה טוב בהיבט הזה. כיום יש בינינו תקשורת קורקטית. הוא מאד מכבד ומאד משתף פעולה, אבל הוא לא חבר שלי. הוא לא אומר את זה, אבל זו ההתנהלות.

במהלך השנים הילדה תמיד המשיכה ורצתה ללכת לבית שלו, והקשר ביניהם היה (ועדיין) קשר טוב.

ההורות של כל אחד מאיתנו היתה שונה וגם דומה. בערכים המרכזיים היינו דומים. שנינו מאד אוהבים את הבת שלנו ושמנו לה גבולות דומים. גם בקטע של כסף אנחנו דומים.

הילדה גדלה לבחורה בריאה בנפשה, עם בטחון עצמי, היא יצרנית ופעילה, מאד עצמאית ואחראית, יש לה התנהגויות בריאות ואין לה חרדות. היא הרבה יותר בריאה נפשית ופיזית גם מילדים שגדלו עם הורים נשואים בזוגיות טובה.

אני חושבת שבסופו של דבר כל ילד ידפק מההורים שלו בצורה כזו או אחרת. אצלה לדעתי זה היה בצורה מזערית. הצלחנו לעבור 20 שנים של גירושין בטוב. מי שהרוויח מזה זה כולנו. הוא, אני, הילדה והמשפחות של כולנו.

הצלחנו להמשיך ולהיות בקשר טוב גם כשקרו דברים. ידעתי להבליג גם במקרים שגרמו להרבה אמוציות אצל המשפחות (בן זוגי התחתן בשנית ולעתים אשתו קנאה). חשבתי שזה לא נכון לעשות מזה דרמה. במשך כל השנים המשכתי להיות בטוב עם המשפחה של הגרוש. גם כשקרו דברים ידעתי שזה לא ממקום רע. לדעתי חשוב לזכור את זה. בנוסף, הגרוש שלי התנהג בהוגנות, שילם בזמן מזונות ותמיד שיתף פעולה. הוא גם היה נותן לי גיבוי גם כשהבת היתה לעתים מתלוננת עלי.