היינו ביחד כבר כמה שנים, ונשואים במשך שלוש שנים, אבל לא היו לנו ילדים. תכננו להביא ילדים בעתיד, וחיכינו שהזמן המתאים יגיע מבחינת עבודה ולימודים. בנוסף, היינו בתהליך של פתיחת מערכת היחסים – נושא שלי היה חשוב, אבל לא התקבל מצידה בעין יפה, במיוחד כשהבינה שאולי אני כבר בקשר עם נשים נוספות. אם היה זבוב על הקיר בבית שלנו, הוא לא היה שומע צעקות אף פעם. אני חושב שאולי גם זה תרם לפרידה שלנו. לא ידענו לריב וזה הוביל בסופו של דבר לשבר גדול.
למי שקורא את השורות הללו ולא מבין איך אפשר גם לאהוב וגם לרצות ולפתוח את מערכת היחסים, אומר שהבנתי שזו דרך החיים שלי, ולא רציתי לחכות עם הרבה שנים, כמו שזוגות אחרים עושים. אני מאמין שצריך לחיות את החיים כאן ועכשיו.
ואז אשתי עזבה את הבית
ואז, יום אחד, היא עזבה את הבית. מבחינתי זה היה פתאומי. חשבתי שנוכל לגשר על הפערים ולהשאר יחד. היא עברה לכמה ימים לגור עם חברה והלכתי לשם לדבר איתה. בשיחה הזו הבנתי לראשונה, לצערי, שהיא לא מתכוונת לחזור. הבנתי שהיא עזבה אותי ועזבה את הבית, לתמיד. היא אמרה לי שהיא החליטה שהיא רוצה להתגרש.
זה הפתיע אותי. הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. אהבתי אותה אבל הבנתי שמבחינתה אין דרך חזרה. הבנתי שלא אצליח להחזיר את המצב לקדמותו. כל התכנונים שלנו לחיים המשותפים נעלמו. מזוג נשוי שגר יחד ותכנן משפחה, הבנתי שאנחנו בדרך להתגרש.
בימים שלאחר מכן, כשחשבתי על הדברים שוב ושוב, הבנתי שהיו גם סימנים מקדימים. בדיעבד, התקשורת בינינו לא היתה טובה. היה קשה לנו לשוחח על נושאים שהיו במחלוקת. למשל, גרנו בדירה של ההורים שלי, ומשום מה אני שילמתי את שכר הדירה לבד. למרות שהיה לי קשה עם זה, מעולם לא שוחחנו על זה. הנושא עם הדירה גם גרם לסכסוך בין המשפחות שלנו, וזה היה מאד לא נעים.
ניסינו גם ללכת לייעוץ זוגי
בטיפול הזוגי ניסינו לשפר את התקשורת בינינו, מה שלא צלח. בשלב מסוים של הטיפול, כל אחד מאיתנו נתבקש לכתוב על פתק מה הוא רוצה מהצד השני. אני ביקשתי כל מיני דברים פרקטיים והיא כתבה: "שיכבד אותי שאני רוצה להפרד ממנו". המטפל תיווך לי את זה ואז נפל לי האסימון.
למרות כל הסימנים עליהם חשבתי לאחר מכן, באותו הרגע שבו היא אמרה לי שהיא מעוניינת להתגרש, הייתי מופתע. נשבר לי הלב. היה לי קשה להשלים שזה סוף הזוגיות שלנו. הרגשתי שאני עומד פה במבחן של שחרור. לשחרר אותה לדרכה. אני חושב שזה נוגע באנשים במקומות קשים. לא שווה מבחינתי לבזבז את החיים על הדברים האלה.
איך מתגרשים כשאין ילדים?
זה הרגיש לי כמו שני אנשים שהיו חברים, ועכשיו, כשהם מעוניינים להפרד, פתאום המדינה נכנסת להם לעניינים הכלכליים עם חוקים שלא תמיד התיישבו לי עם ההיגיון. אני מודה שבהתחלה חששתי שהגירושין האלה הולכים לעלות לי הרבה כסף, בגלל שהיינו נשואים זמן קצר. עברו בי אפילו מחשבות בסגנון "בשביל מה בכלל הייתי צריך להתחתן"?
אשתי דאז הציעה שנלך למגשרת. ואכן הלכנו לפגישה אחת. לאחר הפגישה עם המגשרת דיברנו עם חברה שהיא עורכת דין לענייני משפחה, והבנו שהמקרה שלנו לא באמת מצדיק ללכת לגישור: לא היו לנו ילדים, היינו נשואים כשלוש שנים בלבד, וחלוקת הרכוש בינינו היתה יחסית פשוטה. החברה הסבירה לנו, שלדעתה, לשלם על גישור במצב שכזה יהיה פשוט בזבוז. שמענו בעצתה ועשינו רשימה של הדברים שהיינו צריכים לחלוק, תוך כדי שאנחנו מדברים בינינו וגם מתייעצים מדי פעם עם חברתנו, עורכת הדין. בסופו של דבר שנינו עשינו פשרות.
כאשר שני אנשים שהיו נשואים מתגרשים, אפשר בקלות להגיע למצב של חילוקי דעות בנושאים כלכליים ולעתים להתווכח על כספים שלא מגיעים לנו. האם אוטו שההורים שלה קנו לנו אמור להתחלק עכשיו חצי חצי? החוק אולי אומר שכן, אבל האם גם המוסר אומר שכן?
לשמחתי אני יכול לומר, שחלוקת הרכוש המועט שהיה לנו, נעשתה בצורה הגונה, תוך ששנינו עושים ויתורים שמתיישרים עם המוסר. גם היא וגם אני היינו יכולים להיות הרבה יותר קשים, ובחרנו להפרד בטוב. הסכמנו על דברים שנראו לנו הגיוניים.
כתבנו את ההסכם בעזרת עורכת הדין, חתמנו עליו, והלכנו לרבנות (מבלי ללכת לבית המשפט לענייני משפחה). התהליך כולו לקח לנו שלושה חודשים.
כאשר מתגרשים, כדאי לוותר על האגו ועל הקנאה
לזוגות שכבר מבינים שהם עומדים להתגרש, הייתי ממליץ לוותר על עניין האגו והקנאה, לשים אותם לרגע בצד, ולנסות ולחזור כמה שיותר מהר לחיים שבהם כל אחד לעצמו. תהליך הגירושין יכול להמשך ולהתארך, ולהגביר מתחים וכעסים, שמטבע הדברים קיימים ממילא כשנפרדים. אם אפשר להתגרש נקרא לזה "בטוב", אז עדיף.
בנוסף, אם אין ילדים, אז אפשר בהחלט להסתכל על זה בתור חברות שלא הצליחה. זה נכון שעדיין, צריך לעבור ברבנות ולעשות את הדברים מסודר רק בגלל שהתחתנו, אבל, האם בגלל שיש הליכים רשמיים כמו הרבנות נכנס עכשיו למריבות ולעורכי דין? עדיף שלא…
הליך גירושין עלול לעלות המון כסף
לשנינו היתה את ההבנה שתהליך הגירושין היה עולה מלא כסף דרך עורכי דין. שנינו ידענו שמריבות ונקמה אינן הדרך שלנו. שמעתי פעם מישהו שאמר: קום ותגיד לה תודה, ותהיה שלם עם הדרך שלך, שהיא דרך של שלום. אימצתי את העצה הזו. אני חושב שהיא היתה נכונה.
אני מודה שבמהלך התהליך, במחשבות שהיו לי, היתה לי תחושה שאולי לא היינו צריכים להתחתן. זו בהחלט מחשבה שעוברת. זה היה אפילו יותר מוזר, כי הרי שנינו לא התחתנו בשביל הכסף, אז הרגשתי מוזר שכשנפרדים, פתאום כן נכנסים להם ענייני כספים שיוצרים תככים… אם היו לנו ילדים, אז אני יכול להבין את הדאגה הכספית לילדים. אבל תהליך של גירושין, בזמן שלא היו לנו ילדים, היה נראה לי כמו ניסיון להרוס לאנשים את החיים מבחינת הפרוצדורות וכו'.
אמרתי לה שאני שמח שהתחתנתי עם אישה עצמאית שדואגת לעצמה. הרגשתי שחטאתי. היום החיים שלי שונים, כדי לא להכנס למקום הזה שמצולק אצלי. אני שמח שזה נגמר בטוב, כי מבחינתי זו חברות שלא הצליחה.
ואז הגענו לרבנות
ברבנות הטקס היה קצת עצוב ומרגש כי אתה מבין שזה הסוף. מבחינה פרוצדורלית אני זוכר שהיינו צריכים להביא עדים, שנשאלו לגבי השמות שלנו לגבי שמות נוספים שלנו, וגם, שהיה טקס דתי קצר.
לאחר הטקס נפרדנו לשלום בתחנת האוטובוס וחזרנו להיות בודדים.
סגרנו את פרק הנישואין שלנו גם בפן הרגשי
עשינו גם סגירה בצד הזוגי אצל יועץ זוגי. לדעתי חשוב גם לעשות סגירה חברית ולא רק משפטית. עברתם דברים יחד, אז למה לטרוק את הדלת? לדעתי כדאי להגיע למקום שבו אפשר לסגור את זה יפה. לי זה מאד עזר. הבנתי שצריך להתגרש, שזה כבר לא היה טוב. היה טוב, וטוב שהיה. זה עזר לי לכבד את הצד השני שרוצה להתגרש ולשחרר כעסים. כן, תחושות של עלבון והפגעות כן תחושות נורמליות כאשר נפרדים. הרגשתי פספוס ושחבל שאנחנו נפרדים, כי בעיני זה היה יכול להיות קרוב למושלם, וזה היה לי עצוב כשהבנתי שלא.
